Humor and other Enormities. 
 

Amit Kravitz

נהוג לתפוס הומור באור "הומניסטי", כאקט שמאפשר פשרה בין עמדה אוניברסאלית לעמדה פרטית. במילים אחרות: ההומור מאפשר לנו לבצע מעין השעיה ערכית של זהותנו, ובכך לאמץ, ולו לרגע, איזו עמדה "אוניברסאלית", "חיצונית", שמעורבת בה מומנט עמוק מאוד של פשרה. בכל ראיית עולם הומוריסטית מתעמעמת הקרבה המוגזמת מידי של האני אל עצמו, ודי בכך גם על מנת להצביע על החשיבות של ההומור לכל תפיסת עולם הומניסטית. חיזוק לעמדה זו יימצא תמיד בדוגמה הפרדיגמאטית, השחוקה מרוב שימוש, של הנאצים, שעקרו כביכול את ההומור מן השורש. 

כדאי להתעכב מעט על תפיסה זו, לא רק מפני שהיא מחמיצה באופן מסוים הומור מהו, אלא גם מפני שהיא מחמיצה הומניזם מהו. ראשית, וזו הערה אמפירית החורגת מעט מן הניסיונות לכלוא את ההומור באיזו תיזה פילוסופית אפריורית, רבים הם האנשים שהם בעלי חוש הומור מצויין המאבדים אותו מהר מאוד כשהדבר נוגע לעצמם או להשקפת עולמם. כלומר, עצם הכישרון להומור אינו מבטיח כלל איזו הבנה בסיסית של "חלקיות האני" ושל קבלת ה"אחר". בדחנים מצויינים למדי עשויים להיות אנשים קטנים, ואף כאשר הם מפנים את חיציהם כלפי התרבות בה הם עצמם חיים אין הדבר גורם להם בסופו של יום לאיזה מפנה הומאניסטי כזה או אחר. גוגול, למשל, יכול היה לכתוב את 'נפשות מתות', סאטירה מבריקה על שחיתות והיטמטמות מוסדות השלטון בארצו ועל ערכיה, ולהיוותר ריאקציונר מן הסוג הפשטני ביותר בכל הנוגע להשקפת עולמו ה"מנומקת". הומור מושחז המופנה לאחרים או אף לתרבות בה אדם חי אינו חייב בהכרח לכלול רפלקטיביות עצמית או מודעות עצמית משמעותית; ולא אחת, כידוע, הומור הוא כלי המקבע סטיגמות לא פחות משהוא משחרר מהן. 

שנית, לא אחת נוטים להדגיש את מידת ההגזמה בה כל תרבות תופסת את עצמה ואת מרכזיותה – במילים אחרות, את המשקל הרב שנותנים לפרטיקולאריות על חשבון הצד האוניברסאלי, הנתפס כמזרז תפיסה הומניסטית, שוויונית וליברלית יותר של "האחר". אולם במאבק כזה לאוניברסאליות, שיש בו, כמובן, טעם רב, נשכחת לפעמים העובדה עד כמה אוניברסאליות מוגזמת מידי עלולה להוביל לניהיליזם לא פחות משהיא עשויה לשרת השקפת עולם ליברלית וסובלנית. קירקגור, למשל, מזכיר בחיבורו 'או או' כי נירון קיסר שרף את רומא משעמום, ואת השעמום הזה מקשר קירקגור לאירוניה מפותחת ולחוש הומור לא מבוטל. אין כמו נירון של קירקגור להתאים לאותה סכימה של הומור, היינו, כמי שמצליח לחרוג מראיית המציאות בה הוא חי כ"מוחלטת", ולתפוס את חלקיותה, רפיפותה ולא אחת טמטומה של החברה בה הוא חי, כמו גם את עראיות קיומו שלו עצמו. אולם, חריגה זו לנקודת מבט אוניברסאלית כמעט אולטימטיבית מובילה אותו דווקא לאכזריות ולניהיליזם לא להבנה הומניסטית של "האחר". האוניברסאליות של נירון, שמעורבבים בה הומור ואירוניה לרוב, היא בחשבון אחרון ריקה וא-הומאנית לא פחות מצרות המוח הלאומנית המטמטמת, הקרובה מידי אל ה"אני", ואף מתבררת כלא פחות זוועתית ממנה. 

עניין זה של שריפת רומא מוביל אותי לדוגמה השחוקה, שנדמה שקשה "להפסיד" בה, של הנאצים כמחוסרי כל הומור. הקביעה החד משמעית, המושמעת כאמור יותר כקביעה אפריורית מאשר כקביעה אמפירית הנשענת על מחקר היסטורי, כאילו בגרמניה הנאצית לא היה כל הומור, היא מפוקפקת למדי אם היא נשענת רק על ההגדרה הפורמאלית של הומור כראיית המציאות כחלקית ופגומה. נחשוב רגע על הסיסמה שהפכה סמל לזוועה הנאצית:Arbeit macht frei ("העבודה משחררת"); האם בשימוש זה בשפה, שהוא ושכמותו החרידו כל כך את אדורנו עד שקבע כי "אחרי אושוויץ לא תיתכן עוד כתיבת שירה", אין איזו עמדה "חיצונית" כלפי השפה, עמדה כמעט "פואטית" ולא נטולת הומור ואירוניה, התופסת אותה בבחינת כלי לא מוחלט, חלקי ורופף, שניתן להתעלל ולהתל במשמעויותיו הבסיסיות והמקובלות? ייתכן כי דבריו אלו של אדורנו מעידים דווקא על אנלוגיה מסוימת בין הנאצים לבין אמנים, וייתכן שכאן חבויה משמעותה העמוקה של אותה אמירה סופיסטית של אדורנו (היטלר, כזכור, היה אמן מתוסכל); הנאצים עוללו לשפה באופן אולטימטיבי וזוועתי, גם אם לא תמיד באופן מודע לעצמו, מה ש"מעוללים" לה גם טובי המשוררים או ההומוריסטנים, ואפשר שזו הסיבה המהותית שבגינה על המשוררים או המצחיקנים "לשתוק" אחרי אושוויץ (ולא עצם האירועים הבלתי נתפסים שהלשון "לא תצלח לתאר"). ייתכן שזה מה שהבין תומאס מאן על עצמו כאמן שתפס עצמו, על פי עדותו, כהומוריסטן מן המעלה הראשונה, כשפרסם – שנים לפני שאימת תאי הגזים הפכה למציאות ושנים אחרי התפכחותו מן החלום הלאומני שלו – מסה קצרה בשם "היטלר, אחי". 

ניתן לטעון כי לא כל שימוש לרעה בשפה, מן הסוג שהנאצים התמחו בו, הוא שימוש מודע לעצמו או שקוף לחלוטין, ולכן יש הבדל רב בין מה שעושה הומוריסטן לבין מה שעוללו הנאצים. אולם גם אצל הומוריסטנים, כאמור, השימוש בלשון הוא לא תמיד מודע לעצמו. כשם שיש הומוריסטנים המודעים היטב, "מבחוץ", לשימוש שהם עושים בשפה לצרכיהם, כך יש הומוריסטנים שפשוט "יודעים לעשות" את המניפולציות הללו, גם בלי שיוכלו לתת על כך דין וחשבון מנומק ושקוף.

 

באנגלית זהו ההבדל בין knows that ל knows how, כשהראשון, לפחות בהקשר של הומור או של אמנות, אינו גורר בהכרח את השני. כך גם אצל הנאצים, לפחות אצל חלק מן הדמויות שהרכיבו את הצמרת הנאצית; קשה להכחיש למשל כי גבלס היה מודע היטב למניפולציות ולשמות שהוא עשה, בגאונות רבה, בשפה. כוח הדמיון והדיסטאנס, שכה מרבים להללו, ובצדק, כרכיב הכרחי בחינוך האמנותי וההומאניסטי בכלל, יכול להיות לו גם חלק משמעותי בהמצאת עינויים מעינויים שונים, שנדמה שקשה להעלותם על הדעת ללא אותו כוח מדמה – זה היוצר שורות שירה בלתי נשכחות כשם שהוא יוצר את הגיליוטינה וזוועות אחרות. האם אין מחנות ההשמדה, וסדרת ההטעיות המובילה, כגדר הקורליס את הבקר, את האסירים אל ההשמדה, מהווים בעצם מעין גילוי אולטימטיבי, אך מן הכיוון השני והמזעזע, של דיסטאנס איום? אם הומור הוא לא יותר מהדיסטאנס הזה, הרי הקביעה העקרונית כי הנאצים חסרו חוש הומור מחייבת, למצער, בחינה רצינית יותר. 

נראה שהשאלה המרכזית הנוגעת לקשר שבין הומניזם והומור איננה רק השגת אותו "מרחק" מן האני, מודע לעצמו או לא; את עצם הפעולה של מבט חיצוני, מודע לעצמו או לא, ידעו היטב לעשות הן הומניסט מודע לעצמו היטב כמאן והן נאצי מודע לעצמו היטב כגבלס. אמנם, קשה להכחיש כי על פי רוב אנשים פאנאטים הם נטולי הומור, כשם שקשה להכחיש כי יש אמת באמירה כי הומור עשוי לתרום לסובלנות רחבה; אולם לא רק עצם היכולת "להתבונן מן הצד" היא ההופכת הומוריסטנים, אם בכלל, לאנשים סובלניים. הדיקטאטור או התועמלן הגדולים ביותר יכולים ללוש את השפה לא פחות טוב מהומוריסטן מעולה, ואת ההבדל כדאי יהיה לבקש לא ביכולת עצמה, או "בטקטס עצמו", כפי שפורמליסטים למיניהם מציעים, אלא דווקא בכוונות או בעמדה המיוחדת שיש לכל אחד מאלה כלפי עצם המעשה. המיומנות היא זהה באופן עקרוני, לא כן הכוונה. 

היכולת לדיסטאנס כשלעצמה אינה מספיקה אפוא על מנת להסביר את הקשר שבין הומור והומניזם. הדיסטאנס הזה הוא אמנם נחלתו של ההומוריסטן, אך אין הוא בהכרח חייב לכלול רפלקסיה עצמית, ולכן לא כל הומוריסטן מבצע "השעיה ערכית" של זהותו גם כשהוא מצחיק; ואם אותו דיסטאנס כולל רפלקסיה עצמית, אין הוא בהכרח מוביל להומניזם. אין להסיק, אפוא, שסגולות רבות שאותן אנו משייכים להומוריסטן ה"הומני" לא היו נחלת המשטר הנאצי, או כל דיקטטורה אחרת. ייתכן ויש הצדקה לטענה כי יש קשר מהותי בין הומור והומניזם, אולם הוא ככל הנראה מורכב יותר מאותו הסבר שניתן בראשית הדברים.