לפי דיויד יום, סיפור ההצלחה של המין האנושי הוא חידה. בעוד שאדם יחיד בסביבה טבעית הוא יצור חלש וחסר הגנה, האנושות, כך נראה, השיגה שליטה מעוררת פליאה בטבע, שליטה המעניקה לבני האדם מידה לא תתואר של חופש ובטחון. ההסבר להצלחה נעוץ לדעתו של יום ביכולת של בני אדם לשתף פעולה באופן בלתי מוגבל (באינסוף נושאים והקשרים). בעוד זוג דרבנים, או להקת זאבים למשל, מסוגלים לשתף פעולה במספר מצומצם של צרכים (גידול צאצאים וטרף), בני אדם מסוגלים לשתף פעולה במגוון משתנה ובלתי נדלה של נושאים: הקמת רשתות תקשורת, דאגה לנזקקים, תמרון צבאי, או משחק רב-משתתפים.

​

לאור התפקיד המיוחד של שיתוף פעולה בעצם האפשרות של בני אדם לשגשג (גם כמין או תרבות, אך גם באופן פרטני, ברבים מאוד מתחומי החיים), יש טעם של ממש בניסיון להבין מה הופך פעולות מסוימות למשותפות. ניסיון כזה, אם יהיה מוצלח, עשוי להאיר הרבה מאוד מהפעולות שאנחנו עושים במהלך חיינו ושהיו נראות חסרות פשר, ללא ההנחה שהן רק חלק מפעולה משותפת רחבת היקף, שיש בה שותפים רבים נוספים. למשל: תרומה כספית פעוטה לארגון גדול, השתתפות בסלילת כביש חוצה יבשת, או לקיחת חלק בשמירה על גבולות המדינה.

הרבה מן התאוריות לגבי שיתוף פעולה מציבות את הרף לשיתוף פעולה במקום גבוה מאוד. בין השאר דורשים תאורטיקנים מידה של רגישות (responsiveness) לפעולות של המשתתפים האחרים, מחוייבות הדדית בין משתפי הפעולה למטרה משותפת, הכרה הדדית במחוייבות של כל צד, ועוד. הבעיה העיקרית עם הצבת סטנדרטים גבוהים כל כך לשיתוף פעולה, הוא שחלק מהפעולות שצויינו זה עתה, ושהיינו רוצים להחשיב כמקרים של שיתוף פעולה, לא מסווגות כך תחת הסטנדרטים הללו. למשל: היינו רוצים לומר שכל העומדים מאחורי כל אחת מתוך המוני תרומות קטנות משתפים פעולה, ושבכך הם מאפשרים יחד את פעילותו של ארגון גדול.

​

לאור זאת, ההצעה הנוכחית היא למעשה תאוריה הרבה יותר מינימליסטית של שיתוף פעולה. לפי הצעה זו, כל מה שנדרש על מנת שפעולה תיחשב למשותפת הוא שמה שמסביר את החלק של כל משתתף הוא הפעולה שהחלקים האלה מכוננים ביחד. כך למשל, מה שמסביר את זה שאני עומד בעמדת שמירה אחת ומישהי מתצפתת מעמדה אחרת במרחק מאות קילומטרים משם הוא הפעולה שאנחנו עושים יחד: שנינו (ועוד המון אנשים אחרים) שומרים ביחד על הגבול. התאוריה הנוכחית מסווגת את המקרה הזה כמקרה של שיתוף פעולה, זאת למרות שאינני רגיש למה שעושה התצפיתנית ואינני מודע למחוייבות שלה.

​

אם היכולת להוציא לפועל שיתופי פעולה רחבי היקף כאלה היא חלק ממה שמסביר את ההצלחה והשגשוג של תרבויות אנושיות, דין וחשבון טוב של שיתוף פעולה אמור לכסות גם אותן. יתרון בולט של הגישה המינימליסטית הוא שהיא כוללנית, ועל כן היא מסבירה את אי-המוגבלות עליה דיבר יום, ואת הגמישות שלנו בנוגע לשיתופי פעולה. תחת התאוריה הזו, קל לקחת חלק בריבוי עצום של פעולות משותפות במהלך יום רגיל. 

​

האתגר של התאוריה הוא להסביר מה הופך שיתופי פעולה מסוימים לאפקטיביים יותר מבחינת מה שכוונו להשיג, או למתגמלים יותר עבור המשתתפים. בעוד שלרשות התאוריות הפחות מינימליסטיות עומדים מושגים שעשויים לקשר בין 'שיתוף פעולה' לבין 'אפקטיביות' או 'תחושת משמעות' (מושגים כמו 'מידת-המחוייבות', או 'עצם ההכרה ההדדית'), התאוריה המינימליסטית נדרשת לספק דין וחשבון נפרד בנושאים אלה. ואולם, אין בכך כדי לערער על התאוריה. יש כאן בעיקר הזמנה למחשבה נוספת, ומכיוון שלפי התאוריה הזו מדובר ממילא בנושאים הדורשים חשיבה נפרדת, יש כאן, למעשה, הזמנה לשיתוף פעולה.